| בניוזלטרים הקודמים דיברנו על עבודה עם זוגות ועל כוחה של הדינמיקה הזוגית בריפוי טראומה, ובהמשך התעמקנו בעבודה קבוצתית והיתרונות שהיא מציעה למטופלים. הפעם, אנחנו רוצות לצלול עמוק יותר אל תוך מרחב הריפוי הקבוצתי ולשתף כיצד פרוטוקול קיבוץ המשאבים שפיתחנו מאפשר לנו כמטפלות ללוות תהליכי עיבוד טראומה בצורה מובנית, בטוחה ומעצימה. בתור מטפלת EMDR, אני חייבת ללמוד עוד על עבודה עם קבוצות היכולת לעבד חוויות טראומטיות במסגרת קבוצתית הפכה עבורנו למוקד עניין מרכזי בשנים האחרונות. כמי שמלוות תהליכי ריפוי אישיים, ראינו כיצד המרחב הקבוצתי מציע משהו שאין לו תחליף – חוויה של שייכות, תמיכה, הדהוד, ובעיקר: האפשרות לראות את עצמך דרך עיני האחרים. לאחר אירועי 7.10, ראינו זאת בפעולה – קבוצה של שורדי טראומה יכלה להחזיק זה את זה, גם כשהקרקע הרגשית רעדה. למה דווקא קבוצה? הספרות הטיפולית והניסיון הקליני מראים שוב ושוב שטראומה אינה רק חוויה אישית, אלא גם חוויה קולקטיבית. כאשר אדם עובר אירוע טראומטי, אחת התחושות הקשות ביותר היא ניתוק – ניתוק מהגוף, ניתוק מהזמן, ובעיקר ניתוק מהאחרים. העבודה הקבוצתית, כשהיא מונחית נכון, יוצרת מרחב שבו החיבור מחדש אפשרי. יש בה כוח עצום לנרמל חוויות, להקטין את תחושת הבדידות ולחזק את תחושת המסוגלות. פרוטוקול קיבוץ המשאבים – מרחב בטוח לעיבוד טראומה ב8.10 התחלנו לדבר ביננו איך אנחנו מתגייסות לעזור ואיך אנחנו מביאות את הידע היחודי שצברנו בעבודת EMDR בקבוצה, עכשיו! כדי לעזור לכמה שיותר אנשים. כך יצא שאחד הכלים שפיתחנו לאחר ה7.10 הוא "פרוטוקול קיבוץ המשאבים" – פרוטוקול שפותח במיוחד לעבודה עם אוכלוסיות שחוו אסון קולקטיבי. הפרוטוקול מאפשר חיזוק משאבים אישיים וקבוצתיים, תוך יצירת מרחב בטוח לעיבוד רגשי מותאם. מבוסס על עקרון "חלון הסיבולת" (Siegel, 2002), הפרוטוקול שומר על איזון עדין בין נוכחות ברגש לבין הימנעות מהצפה. החוויה הראשונה: "אני זוכר אותך מהמסיבה" כבר במפגש הראשון שלנו עם קבוצת שורדי נובה, נחשפנו לכוחו של התהליך. ב9.10 ישבנו בזום,עדיין רועדות מהאירועים, מול עשרה משתתפים, שורדי נובה, שנראו כמי שנמצאים בקצה גבול היכולת הרגשית שלהם. ואז, תוך כדי ההמתנה לכניסת כולם, נשמעו המילים: "אני זוכר אותך מהמסיבה". רגע קטן של הכרה יצר פתאום גשר – גשר לשותפות, לתקווה, לתחושה שאולי, למרות הכל, הם לא לבד. כיצד זה עובד בפועל? באופן מובנה, הפרוטוקול משלב מספר שלבים: - בניית מרחב בטוח – המשתתפים לומדים לזהות ולהתחבר למשאבים פנימיים דרך דמיון מודרך, תרגילי ויסות וקרקוע.
- גירוי בילטרלי רך – שימוש בחיבוק פרפר, תיפוף עדין או נשימות קצביות ליצירת תחושת ביטחון.
- עיבוד הדרגתי – עבודה עם תחושות גוף וזיכרונות מנקודת מבט עתידית, באופן שמפחית הצפה ומגביר שליטה.
- חיזוק השייכות – שיתוף מונחה של חוויות אישיות, תוך יצירת נורמליזציה של החוויה.
"הרגשתי עטופה" – דוגמה מהשטח במפגש קבוצתי אחר לנשים שורדות נובה, אחת המשתתפות שיתפה: "בהתחלה חששתי לפתוח את הכאב שלי מול אחרות. פחדתי שזה יהיה גדול מדי. אבל ככל שהמפגש התקדם, הרגשתי איך הגוף שלי נרגע, איך הנשימה שלי משתנה. בסוף התהליך, היה לי מקום בתוכי שלא היה לי קודם. הרגשתי עטופה". חלון הסיבולת הקבוצתי – כלי לריפוי אישי נושא קריטי בעבודה קבוצתית הוא ויסות רגשי – היכולת להישאר בטווח שבו אפשר לעבד ולהפנים, מבלי להיות מוצף. כאן נכנס לתמונה היתרון של הקבוצה: המשתתפים חולקים ביניהם משאבים רגשיים. "פתאום זה עשה לי רע", אומרת אחת המשתתפות אחרי תרגול. במקום למהר ולחתור להקלה מיידית, הזמנתי אותה להישאר עם התחושה, לתהות מה יעזור לה. כשהסבב מסתיים, היא מופתעת: "מוזר, אבל משיתוף לשיתוף הרגשתי איך אני מתמלאת באנרגיה ותקווה. אני בסדר עכשיו". למה זה חשוב? העבודה עם פרוטוקול קיבוץ המשאבים מוכיחה את עצמה שוב ושוב ככלי חיוני בהתמודדות עם טראומה. היא יוצרת חוויית ביטחון, שייכות ומשמעות – שלושה גורמים קריטיים בתהליך ההחלמה (Van der Kolk, 1994). מעבר לכך, היא מאפשרת לנו כמטפלים לראות את הריפוי קורה בזמן אמת, את הדרך שבה חוויות טראומטיות מקבלות צורה חדשה, ואת הרגעים הקטנים שבהם התקווה חוזרת. בסופו של דבר, העבודה הקבוצתית אינה רק כלי טיפולי – היא גם מרחב של חיבור אנושי. במקום שבו הטראומה מפרידה, הקבוצה מחברת. במקום שבו הגוף קופא, התנועה הקבוצתית מחזירה אותו לחיים. ואולי, בסופו של דבר, זה מה שאנחנו מחפשים: מרחב שבו אפשר להיות יחד, ולזכור שגם מתוך הכאב, אפשר ליצור ריפוי. מצורף כאן קישור להדרכה שהעברנו על הפרוטוקול, יש בקישור גם קובץ עם המדריך וכן וידאו שכולל הדגמה מלאה של הפרוטוקול בקבוצה של מטפלי EMDR וכן הדרכה על הפרוטוקול עם שאלות ותשובות של המשתתפים. |
| ציפי: תודה רבה על הניוזלטר המעשיר והמרתק! כמי שעובדת עם EMDR שנים רבות, היה מרגש לקרוא על התהליך שעברתן ועל המודל הקבוצתי שפיתחתן, במיוחד לאור האתגרים של עבודה עם טראומה.
אני מזדהה מאוד עם החוויה שתיארתן – הצורך במרחב חברתי נוסף לטיפול הפרטני, התחושה שהקבוצה מספקת תמיכה הדדית ומאפשרת ריפוי בדרך אחרת. במיוחד התרשמתי מהדוגמאות החיות שהבאתן, שמדגישות את כוחה של הקבוצה ביצירת שיקוף, הכלה וחיזוק תחושת המסוגלות האישית.
השילוב של עקרונות ויסות קבוצתי, התאמת פרוטוקולים ושימוש במשאבים מגוונים, אכן יוצר מרחב שמאפשר עיבוד טראומה בצורה שמותאמת לכל משתתפת. אני רואה זאת גם בעבודה שלי, כאשר התהליך הקבוצתי מסייע למשתתפות לראות את עצמן בעיניים חדשות, ולפעמים אף להרגיש פחות לבד עם הכאב שלהן.
שמחתי במיוחד לקרוא על ההתאמות שעשיתן לעבודה עם שורדי אירועי 7.10 – זהו צורך כל כך משמעותי בימים אלו. אין ספק שהמשך המחקר והפיתוח בתחום הזה יתרום רבות לקהילה המקצועית ויאפשר לנו להרחיב את ארגז הכלים שלנו כמטפלות. אני סקרנית ללמוד עוד על הפרוטוקול הקבוצתי שפיתחתן ולשמוע חוויות נוספות ממטפלות שהתנסו בעבודה עם קבוצות EMDR. תודה על ההשראה ועל השיתוף – מחכה להמשך השיח ולהמשך למידה משותפת!
ציפי יקרה,
תודה רבה על המשוב, סקרנות והתרגשות הם בדיוק מנגנוני ההפעלה שאנחנו שואפות להפעיל. אנחנו מנסות להביא חוויות שהן משותפות לכולנו כמטפלות והתמודדויות שכל אחת מאיתנו פוגשת בקליניקה. |
